כל יום הוא עולם ומלואו- סופרים את הימים: מיציאת מצרים ועד שחרור החטופים

דרשה אקטואלית לספירת העומר- הרבה עדי רומם, קהילת תל מונד ברומו של עולם

אפשר לגזול רגע מזמנכם?

אם מישהו היה נכנס לביתכם כדי לגנוב את הדבר היקר לכם ביותר – איך הייתם מגיבים? ברור, הייתם מבריחים אותו, מזעיקים את המשטרה, נעמדים להגן על רכושכם. אבל האם עצרתם לחשוב: מהו באמת הנכס היקר ביותר שלכם? כסף? תכשיטים? סלולרי? לא ולא, חשבו שנית, יש משאב אחד נדיר ומוגבל בזמינותו ולכן הוא היקר ביותר עבורכם- הזמן. זמן הוא המשאב הכי יקר. יותר מכסף. כסף, אפשר להפסיד, ואז שוב להרוויח. אבל זמן שעבר לא. יחזור לעולם. לא משנה בכמה עבודות תעבדו, או כמה הגרלות תגרדו, אין עוד שעה ביממה. פשוט אין.

ולמרות שאין ויכוח על האמירה הזו עדיין  אנחנו קמצנים בכסף, נדיבים בזמן: את הכסף אנחנו שומרים בכספת ואם מישהו מנסה לגזול אותו, אנחנו מיד קוראים למשטרה. אבל את הזמן שלנו, אנחנו משאירים זרוק ככה, שמי שרוצה, ייקח. אנחנו חיים כאילו יום אחד הכסף יגמר, אבל זמן יהיה תמיד.

אם אני אשאל ״אפשר 200 שקלים?״ אתם תשאלו בשביל מה? למה כל כך הרבה? ומתי את מחזירה? אבל מה אם אבקש שעתיים מזמנכם? מה תאמרו?

הפילוסוף הסטואי הרומי סנקה, כותב בספרו "על קוצר החיים": "כל המלומדים המזהירים בני כל הזמנים, גם אם יהגו יחדיו בעניין הזה שלפנינו, לעולם יעמדו נבוכים לנוכח טשטוש הדעת שלוקים בו בני האדם: הם אינם מתירים לאיש להשתלט על נחלותיהם, ואם פורץ סכסוך פעוט על הסגת גבול, הם ממהרים לאחוז באבן או בנשק- אבל אל תוך חייהם הם נכונים להכניס זרים, ולא זו בלבד אלא שבעצמם הם מובילים פנימה את הבאים לתבוע חזקה על חייהם, לא ימצא אדם השש לחלק את עושרו- אבל את חייהם מחלקים כולם לכל דורש! הם קופצים ידם בשמירה על נכסי אבותיהם- אבל כשהדבר מגיע לבזבוז זמן הם מתגלים כפזרנים הגדולים ביותר, בעניין היחיד שבו הקמצנות ראויה לכל שבח". לא יאמן שהטקסט הזה נכתב בערך בשנת 49 לספירה כלומר לפני כ-1,976 שנים (נכון לשנת 2025).  זו אמת המלווה את האנושות מאז ומעולם. סנקה טוען בספרו כי: "החיים אינם קצרים – אלא אנחנו מבזבזים אותם.. אם נערוך פירוט מדוקדק של ימי חיינו נגלה כמה מזמננו נטל המלווה, כמה נטלה האהובה, כמה הפטרון וכמה בן החסות", כמה זמן בזבזנו בריב מטופש על נושא פעוט ולא חשוב וכמה גזלה ההתרוצצות הבירוקרטית (ובימינו ניתן להוסיף גם פקקים, רשתות חברתיות ובכלל מסכים), לכך יש לצרף את החוליים שהם מעשה ידינו-זמן שנשחת לבטלה.

ומה הקשר לספירת העומר?

ווּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ טזעַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ אכן מצווה משונה קיבלנו לימים בין פסח ושבועות- לספור את הימים ולברך על כל יום ביומו.

אכן מצווה משונה נתן לנו הבורא- מדוע לספור? חשבו על זה מה אנחנו סופרים בחיינו? רק דברים חשובים, אנחנו סופרים: כסף, סופרים תשלומים, ילדים שעולים לאוטובוס בטיול שנתי, סופרים לייקים, סופרים עוקבים- אנחנו סופרים דברים שיש להם חשיבות עבורנו, כאלו שיש בהם חשיבות לכל פרט ופרט, שאיננו רוצים שיפלו, יאבדו יגזלו. שלא יחסר לנו חס ושלום אף ילד בטיול השנתי, שלא ייחיבו אותנו בכסף ללא הצדקה. להבדיל איננו סופרים גרגרים של אורז, או אבק כי בעצם הספירה אנחנו מכריזים כי לכל פרט יש ערך כל פרט חשוב "סופרים אותו" או בביטוי ההפוך כשמשהו לא חשוב נאמר עליו כי "לא סופרים אותו".

ואכן כל רגע בחיים הוא חשוב- המורה הרוחני אקהרט טולה מדגיש בספרו "כוחו של הרגע הזה" כי החיים מתרחשים רק ברגע ההווה. לדבריו אין בעצם זמן אחר, העבר הוא זיכרון. העתיד הוא דמיון. רק ההווה – הרגע הזה – הוא המקום שבו מתרחשים הדברים " הסבל האנושי, הוא טוען, נובע מכך שאנחנו חיים בזמן פסיכולוגי, לא בזמן ממשי, כלומר – אנחנו שקועים ביסורים על מה שכבר קרה, או חרדים ממה שעוד לא קרה – במקום להיות במקום בו אנחנו באמת נמצאים. ספירת העומר – היא תרגול מדויק של אותו עיקרון. היא מחייבת אותנו לעצור, לשים לב, לכל יום ולהגיד לו- אתה חשוב- סופרים אותך, היא מאלצת אותנו להיות ברגע הזה בהווה (כי שום זמן אחר אינו חושב ולמעשה אינו קיים באמת אלא בראשנו ובדמיוננו, לא סתם באנגלית ההווה הוא המתנה present). כשמישהו נתקף התקף חרדה ממה שעתיד להיות או ממשהו שקרה בעבר יש פרקטיקה טיפולית שקוראת לו לספור דברים בסביבתו- חריצים במדרכה כפתורים בבגד או כל דבר אחר- הרעיון הוא למשוך אותו למציאות להווה ולנטרל את המחשבות הטורדניות מן העבר או העתיד לבוא. הספירה היא לא ברמה של טקס – אלא כתרגול פרקטיקה של נוכחות.

ידוע שהמילים בשפה העברית הן לא אקראיות ולכל מילה ושורש, יש חשיבות ומשמעות. כלומר, אם יש שתי מילים שיש להן את אותו השורש ואותן האותיות, הרי שיש קשר פנימי כלשהו ביניהן. המגיד ממזריטש מסביר שלא במקרה לספור זה אותו השורש כמו המילה ספיר. ספיר זו אבן בהירה שבוהקת, אבן מאירה. ומסביר כי ספירת 50 הימים בין יציאת מצרים ומתן תורה, מטרתם להפוך את עצמנו להיות כמו אבן ספיר, אבן שמאירה, כלומר לתקן את כל המידות הרעות שלנו, שמאפילות על האור שלנו, כדי שבאמת נאיר. כל אדם הוא בעצם אבן ספיר, מקור אור, רק לפעמים הבהירות הזו לא נראית מבחוץ, כמו אבן בוהקת שמכוסה בבוץ. העבודה בחמישים הימים בין פסח למתן תורה היא לנקות את הבוץ הזה –  

ולכן נכתב  "וספרתם לכם " (ויקרא כג, טו). העבודה היא "לספור" את עצמנו, לתקן את המידות. ובכך להגדיל את האור בעולם לכם ולעולם כולו.

אבל מדוע אנחנו סופרים הפוך?

הרי כשסופרים את הימים עד לאירוע מסוים וחשוב, עושים מה שנקרא ספירה לאחור.ילד בבית הספר מכין "טבלת ייאוש" של הימים שנשארו עד החופש הגדול, המאורע אליו הוא מחכה בכיליון עיניים – נשארו עוד עשרה ימים לחופש הגדול, נשארו עוד תשעה ימים עד החופש הגדול וכן הלאה וכן הלאה. אם העניין הוא לספור את הימים עד מתן התורה, הרי שהספירה הייתה צריכה להיות, עוד חמישים יום מתן תורה, עוד ארבעים ותשעה יום מתן תורה, עוד ארבעים ושמונה יום למתן תורה...מכך שהספירה היא מאחד ועד חמישים, ברור שלא זו הכוונה בספירה, אלא משהו אחר. התורה רצתה לרמוז לנו שכאשר אנו עובדים על המידות שלנו, צריך תמיד להסתכל על הדרך שכבר עברנו ולא על עוד כמה נשאר. עברנו יום אחד, עברנו שני ימים וכו'. אדם שיתבונן באמת בעצמו עלול לראות שיש לו עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שיתקן את עצמו. מחשבה כזו עלולה להוביל לייאוש ולמסקנה שאין סיכוי להגיע למטרה ואז לוותר מלכתחילה. אדם צריך להסתכל על הדרך שהוא כבר עבר, על הדברים שהוא כבר תיקן. התבוננות כזו תיתן לו כוח להמשיך בדרך. זו התבוננות שמביאה לשמחה.

איך נהפוך את הזמן שלנו למשמעותי יותר?

נדאג שכל רגע ורגע יהיה משמעותי, המגיד מדובנא נותן לנו משל מאד יפה על שני עניים שהלכו בדרך מעיר לעיר ומכפר לכפר והיו מסבבים על פתחי נדיבים ואספו מעט ממון. האחד שנבון היה, אסף פרוטה לפרוטה, ומשנצטברו בידיו פרוטות די הצורך החליפן בדינר ,דינרים החליף בסלעים, וסלעים החליף בשקלי זהב ... לעומתו, חברו היה מבזבז כל פרוטה שהגיעה לידו ולא הותיר בידו מאומה ,תוך שמחשבתו נתונה לרגע הנוכחי, כששבו השניים לבתיהם, חזר האחד ובידיו שקלים רבים לפרנסת ביתו ,ואילו השני שב בידיים ריקות ...  כך הוא גם הנמשל, כשאדם משכיל לחשב כל עתותיו שלא ילכו לריק, אזי בכל עת פנאי שיש לו, ואפילו מועט, מנצל הוא את זמנו ולומד מעט, וכך צובר לעצמו הרבה ידיעות: עד שנמצא בידו אוצר גדול. לא כן האיש הבטלן אשר איננו מחשיב את זמנו לבסוף אין בידו מאומה!

מעשייה נוספת וחביבה עלי מספרת על אדם שנזדמן לעיר אחת, וביקר בבית העלמין שבה. להפתעתו נגלתה לעיניו תופעה מוזרה. על כל מצבה, היה חרוט גיל הנפטר. וכולם צעירים. על המצבה הראשונה היה מצוין: "נפטר בהיותו בן עשר שנים ושלשה חודשים", על השניה: "בן חמש שנים", על השלישית: "בן שתים עשרה" וכו' וכו'. כולם נפטרו בקיצור ימים ושנים. תמה מאד על זה ושאל לתושבי המקום, האם פשטה כאן מגיפה? האם ארץ זו אוכלת יושביה היא?

מיד ניגש ראש החברא קדישא להסביר לו פשר דבר. אמר לו: "דע לך, כי מנהג מקומנו מימי קדם שאיננו רושמים על המצבה את חיי האדם עלי אדמות, כי אם את השעות שניצל, שלמד, שעשה, שנכח לגמרי בחייו. כי רק אלו הם החיים האמתיים. ובעת פקודתו אנו מצרפים את השעות לימים, וימים לחודשים, וחודשים לשנים, ורושמים הסכום הכולל על המצבה. ולכן אחד מסתכמים ימי חייו האמתיים בעשר שנים, השני בחמש, וכן הלאה"

לא פשוט להיות נוכח בכל רגע בחייך, מלאכת ניצול הזמן אינה קלה כלל ועיקר. לעיתים אנו נסחפים למציאות של טרדות ודאגות ולעיתים אנו שוקעים בתרדמה, נסחפים לחוסר מעש או בטלה. הורגים את הזמן (או הוא אותנו), מבזבזים אותו. תחשבו כמה רגעים בחיינו זרקנו/החמצנו כי המתנו 30 דקות למענה של נציג שירות, כי נסחפנו למשחק מחשב, כי עמדנו בפקק או כי לא שמנו לב. לא פשוט להיות נוכח ו"לחיות" כל רגע ורגע. המסיחים בחיינו הם רבים, יש לך אדם שחי עד שנות זקנה ושיבה, אך כשתבחן את שנותיו תמצא כי על פי מבחן זה, גילו הוא כגיל של ילד. אדם כזה, שמגיע לגיל מאה ומת, החברה קדישא אינה קוברת אדם בן מאה, אלא אדם בן יום, כי את שאר השנים הוא כבר קבר בעצמו...

פרנקל – משמעות לא נוצרת, היא נבחרת

ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות" טוען בספרו כי משמעות אינה נוצרת היא תוצר של בחירה "כל רגע יכול להיות חסר משמעות – או מלא בעוצמה – תלוי בנו"

וכאן מגיעה אולי אחת התשובות החזקות והפשוטות ביותר לשאלת המשמעות: עשייה למען אחרים.הרי אין דבר בעולם שיוצק משמעות בחיינו יותר מלעשות טוב עבור אדם אחר.כמו שאמר רבי קלונימוס קלמן בשיר המפורסם של אהרון רזאל- הגיבן הקדוש:

"הדבר הכי גדול הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר!"

https://www.youtube.com/watch?v=tTkCn9ItWhc

זו גם התפיסה שעומדת בבסיס היוזמה החברתית שביתי ואני מובילות- Voluntherapy  ההתנדבות לא רק עוזרת לאחרים, היא גם מרפאה אותנו. היא מחזירה אותנו לעצמנו. היא הופכת אותנו לנוכחים ונותנת לנו משמעות. כמו שאומר פרנקל- "האדם אינו ממציא את משמעות חייו – הוא מגלה אותה, ברגע שהוא לוקח אחריות."

ספירת העומר, אז, אינה רק תרגול נוכחות – היא מסע לחיפוש משמעות דרך נוכחות.כל ערב אנחנו שואלים את עצמנו לא רק "איזה יום היום בעומר", אלא גם:

"מה המשמעות שבחרתי ליצוק ביום הזה? האם הוא היה יום של אהבה? של הקשבה? של תיקון? או שהוא רק עבר לי בין הידיים?"

וסיום שאי אפשר בלעדיו – הספירה המפחידה מכולן

עד כה דיברנו על ספירה אופטימית, רוחנית, מוסרית – ספירה שמביאה אותנו מגלות לגאולה, מעבדות לחירות, מריקנות למשמעות.אבל יש ספירה אחרת שמתנהלת כאן בארץ, ושאי אפשר להתעלם ממנה.

זו הספירה שהתחילה בבוקר הנורא של ז' בתשרי – 7 באוקטובר.מאותו יום, מונים רבים מאתנו – יום אחרי יום – את מספר הימים בהם מוחזקים חטופינו בעזה.

הספירה הזו איננה נישאת על ניגון חגיגי של "היום כך וכך לעומר", אלא על שתיקה צורבת, על כאב יומיומי.וגם היא – כמו ספירת העומר – לא נמדדת בזמן טכני אלא בזמן קיומי.היא תזכורת יומיומית לכמה כל שנייה היא עולם מלא. כמה כל רגע של המתנה – יכול לגבות מחיר נורא.

וכמו שלמדנו מסנקה – החיים אינם קצרים, הם פשוט נגזלים.וכמו שטולה מלמד אותנו – הרגע הזה, שבו לא נעשה כלום, לא יחזור.וכמו שפרנקל מזהיר – הרגע שבו לא בחרנו במשמעות, הוא רגע שאיבדנו את עצמנו.

הזמן של החטופים אוזל.כל יום בספירה הזו הוא נצח של המתנה.ולכן – עלינו להיות לא רק נוכחים – אלא מחויבים.מחויבים לזעוק. לפעול. לדחוף. לזכור. לא להרפות.כי כל רגע – יכול להיות הרגע האחרון.וכל שנייה של נוכחות – יכולה להיות מצילת חיים.

וכמו שבספירת העומר כל יום מקרב אותנו למתן תורה – כך בספירה הנוראה הזו, כל יום חייב לקרב אותנו להחזרתם.

שנזכה להיספר באמת – כל אחד ואחת מאיתנו –ולספור את האחרים, עד שלא יישאר עוד אף אחד שנשכח ממנו.